פסיכולוגית קלינית

בכל אדם קיימת השאיפה האינהרנטית להגיע לאיזון, לשיווי משקל בחיים האישיים, ביחסים בין אישיים ובסביבתו. כאשר חלק מסוים בחיינו או בנו נחווה כמוטה לצד אחד של המאזניים, נשאף לאזנו באמצעות הצד האחר.

כששוקלים דברים לדוגמה, קל לנו יותר להמשיגם במונחים של קיצונים, כשחור ולבן, בעד ונגד, וזה עוזר לנו להגיע לאפור שביניהם ולעמק השווה המאוזן.

החיפוש הזה אחר איזון מתבטא הן בתהליכים תוך אישיים והן בתהליכים בין אישיים.

כך למשל במערכות יחסים, כאשר צד אחד מביע עמדה מסוימת, איתה איננו מסכימים לגמרי או שאיננו יודעים עדיין מה עמדתנו לגביה, ניטה לקחת את העמדה המנוגדת ולהתווכח.

כל צד יכול להימשך להקצין את עמדותיו, למול תחושה של הפרת אותו שיווי משקל.

קל לדמיין זאת במונחים של משיכת חבל – משיכה קלה מהצד השני דורשת מאיתנו משיכה חזקה יותר על מנת לחזור לאיזון. הדבר בולט במיוחד בוויכוחים פוליטיים אשר מתלהטים במהרה ומבלי ששמנו לב, בלהט הוויכוח, הפכנו הרבה יותר קיצוניים באוריינטציה הפוליטית שלנו מהאופן שבו אנחנו מגדירים את עצמנו.

בעוד שנטייה זו יכולה לסייע לנו לשפוך אור על סוגיות המעסיקות אותנו ולראותן באופן מורכב, כאשר ה"אגו"

(במובן השגור של המילה) נכנס לתמונה ומשכנענו שמרגע שיצאנו לדרך הויכוח, אין לסגת ואסור לגלות חולשה, הוא עלול לעוור אותנו לכך והחתירה לבהירות מחשבתית מוחלפת בצורך רגשי לנצח ובעימות.

גם בזוגיות פעמים רבות אנו מוצאים את עצמנו מבטאים עמדות מוקצנות יותר ממה שאנחנו באמת סוברים.

נטיות אלו קל לנו יותר לזהות כאשר הן מתרחשות ובדיעבד. 

אף על פי כן, לעיתים מאפיינים את היחסים שלנו דפוסים אוטומטיים שבהם קשה לנו יותר להבחין ומסבים לנו עוגמת נפש או מנהלים את חיינו באופן שאיננו מרוצים ממנו. 

כמו בכל מערכת אשר שואפת לתפקד באופן שלם, כאשר לכל חלק בה יש תפקיד והוא ממלאו תוך ניסיון לא להתנגש ולהפריע לתפקודם של חלקים אחרים, כך גם מערכות יחסים נוטות להתאפיין בתפקידים אותם אנו לוקחים על עצמנו, הרבה פעמים בצורה קטגורית.

כאשר צד אחד לוקח על עצמו או מקבל  תפקיד מסוים (ויותר נכון להתייחס לכך כאל שילוב של השניים) – הצד השני נמנע מלקחת על עצמו את אותו התפקיד. כך למשל, כאשר אחד מבני הזוג מאוד טכנולוגי, השני יכול יותר ויותר להימנע מהתמודדויות טכנולוגיות  - הוא טוב בכך מכאן שאני לא -  והנה הגענו לשיווי משקל פשוט ודיכוטומי. 

מה שקורה פעמים רבות הוא שגם אם היינו סבירים או אפילו טובים יחסית בתחום מסוים,  מרגע שבן הזוג נתפס כטוב יותר ותופס את התפקיד אנחנו הופכים גם בעיני עצמנו  לטובים פחות באותה קטגוריה, וחלק מההגדרות העצמיות שלנו משתנות וכך גם התפיסה העצמית והדימוי העצמי.

בעוד שזוגיות יכולה מאוד להעצים, ישנם מקומות בהם היא יכולה דווקא לסרס ולשתק. כך אנו עלולים לחוות את עצמנו כפחות קומפטנטיים בתחומים מסוימים מאיך שתפסנו את עצמנו קודם לכן. נטייתנו תהיה לוותר מראש ולתת לבן הזוג לעשות דברים מסוימים, גם אם נהגנו לעשותם בעבר. הימנעות זו מעצימה את תחושת חוסר הקומפטנטיות וכך המעגל משתמר ומתחזק.  יש לכך גם השפעות על הגברת תחושת התלות בין בני הזוג.

מעבר לכך, במקרים מסוימים אנחנו עלולים להרגיש שאנחנו נבלעים בזוגיות ומאבדים מהשלם שלנו  - שהרי חלקים מסוימים ותפקידים מסוימים שקודם לכן מילאנו – כעת מופקדים באחר.

התחושה המתלווה לכך יכולה להיות כזו של אובדן חלק מההגדרה העצמית שלנו ושל המקום בחיים בו אנחנו רוצים להיות ושל חוסר איזון פנימי.

ניתן למצוא לכך דוגמאות רבות מחיי היומיום. אחת הדוגמאות הבנליות לכך המושפעת כמובן גם מהשפעות תרבותיות, היא נהיגה. אחד מבני הזוג מקבל את תפקיד הנהג, בדרך כלל - הגבר והאישה נמנעת יותר ויותר מנהיגה עד שלפעמים, תחת תנאים מסוימים, מתחילה לחוות עצמה כנהגת נחותה או במקרים קיצוניים אף לפתח חרדה בכביש עקב אותה הימנעות. כתוצאה מכך, התלות בין בני הזוג מתחזקת, כי לנסוע לבד הופכת לאפשרות שנמנעים ממנה וזו יכולה להיות מוכללת לתחומים נוספים ולהיהפך לתלות כוללנית יותר. חוויה זו גוררת תחושות של כעס וטינה כלפי בן הזוג שגורם לנו להרגיש כך, בקרב שני הצדדים, שאינם מרגישים בנוח עם ה"תפקיד" של זה שתלויים בו או של זה שתלוי באחר, על אף שכאמור זהו ריקוד עדין של שניים ולרוב גם לא מודע לגמרי. למעשה, פעמים רבות קשה לנו אפילו לזהות מדוע בזמן האחרון אנחנו כועסים על בן הזוג יותר ויותר. בדרך כלל עולות תחושות מורכבות נוספות כמו מחנק או הצטמצמות ולעיתים קיים קשר לדיכאון.

תהליכים אלו בולטים בזוגיות, אך קיימים גם בקשרים אחרים ובייחוד אינטימיים (כמו בהורות ואחאות), בהם יש לנו יותר נטייה להשליך חלקים מעצמנו לאחר ולקבל את השלכותיו אלינו.

אביא דוגמה נוספת מטיפול בזוג הורים. במהלכו עלה שהאב תמיד הממשמע והאוסר ואילו האם בתפקיד המאפשרת. האב נטר טינה על התפקיד הזה שחש שהושם עליו, כלפי אשתו וכלפי עצמו. ככל שהיא אפשרה לילדים יותר, כך הוא אסר עליהם יותר והפך קשוח יותר.  כל אחד מהצדדים נתפס לעמדה קיצונית יותר כתגובה לאחר ובצורה מעגלית. התפקידים הללו לא היו מודעים להם, אלא אוטומטיים ואפיינו את  התנהלותם היומיומית בהורות. מרגע שסימנו אותם בטיפול, שני הצדדים החלו לזהות רגשות שהתעוררו בהם בעקבות תפקידים אלו.

הם חשו כבולים בהם – "לכל היא מסכימה, אז אני חייב להיות הרע" וכמובן שגם האם חוותה תחושות דומות

מהכיוון ההפוך.

כאשר אנחנו מאירים תהליכים אלו, קל יותר לבחון אותם, לקחת אחריות על החלק שלנו בהם ולעבוד ליצירת שינוי עמוק ומתמשך של הדפוסים הקיימים, כדרך להעצמה והרחבה של העצמי ושל הקשר למקום פחות קטגורי

ויותר הרמוני.

טיפול  יכול להוות מרחב מאפשר ובטוח לעבודה מסוג זה.